נחסוך הפעם בדקורציה לכתבה מכיוון שיש לנו בעיה אמיתית. צוות הבוחנים ואנוכי כבר אחרי כאלף קילומטרים של מבחן, על פני יומיים ועל פני מגוון מתארים, תרחישים והדמיות. והיכן שלריינג' היה יתרון, הוא איבד אותו במתווה הבא, ובכביש בו הקאיין הבריק, הריינג' היה עדיף ממנו עיקול אחרי. ולא רק במישור הדינאמי, גם מבחן ה"מראה ומגע" הסתיים עם שיווין של נקודות חוזקה וחולשות של האנגלי מול הגרמני. כמו להביט נוכחה לקיר אטום וחסר טקסטורה, הגענו לתיקו המושלם בו רק העדפות הקונה יטו את המאזניים לטובת הקאיין או הריינג'. זו הפעם הראשונה בעשור וחצי של מבחני רכב שבה אני מחזיר את הכרכרות לאורוותן, בתחושה של אי-מיצוי ואפילו תסכול על כך שאין אנו מסוגלים – הפעם – לתת לכם שורה תחתונה חדה וברורה.
רקע
שתי המכוניות האלו, הריינג' רובר ספורט ופורשה קאיין, מגיעות לכאן בדרכים שונות בתכלית. לריינג' מורשת ארוכה בת ארבעים שנים ומקומו בפנתיאון הרכב שמור כאביו מולידו של סגמנט השטח-פאר. זה לפחות מה שהיו רוצים בלנד רובר שתחשבו. מאחר שהריינג' ספורט מתבסס בכבדות על הדיסקברי כתורם איברים מרכזיים ועליהם נשען המראה הנכון ועוד נגיעות לשינוי התחושה והדינאמיות – כמו קיצור בסיס הגלגלים למשל. אם אתם רוצים את "הדבר האמיתי" יהיה זה הריינג' הבכיר – עוד קומה אחת במדרג המחיר ולא – לא יישאר לכם עודף ממיליון שקלים. דגם 2011 קיבל סידרת עדכונים מקיפה, גם ברמה הקוסמטית וגם במכאנית ומשווק עם מנוע טורבו-דיזל 3.0ל' שמוריד את המחיר לעשירים שבבני עמנו.
מול הריינג' שעלה מערפל הביצות בוויילס, והוציא לטיול את כלבם של בני בסקרוויל, הקאיין נולד במחלקת השיווק של פורשה. פרי חזונו של פרדיננד פיך – שנועד להכניס את פורשה לסגמנט השטח פאר הרווחי. עם פיתוח ויצור משותף לטוארג, הפך הקאיין כשהוצג ב-2002, לדגם הנמכר ביותר של פורשה ולמקור הרווח הגדול ביותר שלה. באביב 2010 הוצג הקאיין החדש, שעיניכם רואות, והוא לוקח צעד אחד ומתרחק מהדודן העממי. היצור עבר מסלובניה לגרמניה (מפעל חדש ומשותף לפאנאמרה), היקף החלקים הייחודיים לפורשה גדל והמוצר – הקאיין – קיבל מיקוד חד יותר מבעבר. יתרון הגיל עומד איפא לזכות הפורשה – שהוא הדגם הצעיר יותר והמעודכן יותר מבין השניים.
מראה
בעוד שהריינג' ספורט מאד נאמן למראה המותגי ונושא חבילה וויזואלית מאד של ד.נ.א. "ריינג' רוברי" מובהק. הקאיין החדש לא דומה במאומה לקודמו – וטוב שכך. הריינג' רבוע צללית, זקוף ומזוות. מולו הקאיין עגלגל, בולבוסי ושרירי, ובעל שכבה קדמית המחייכת אליך את חיוכו המרושע של באונסר ענקי בכניסה למועדון שניה לפני שהוא מעיף אותך ממנו. תנו לי קאיין בשחור-מט ואף ממזר לא יתעסק איתי. הריינג' נראה טוב, מחלק נכון את היחס שבין מכסה המנוע, אורך הגג וירכתיים מפוסלים – והוא מאד נאמן למורשתו העיצובית. הקאיין מעביר מסר מאד ברור של דינאמיות ועוצמה. שניהם נכונים, שניהם נאים מאד בדרכם וכן – אהבנו את שניהם.
תא הנהג וסביבתו הם דוגמה לקיצוניות. תא הריינג' בעל משטחי עור ועץ נרחבים, מיתוג מינימאלי ושדה ראיה מקסימאלי באמצעות אותה תנוחת ישיבה מעולה שקנתה לה מעריצים רבים לאורך הדורות – ואני ביניהם. אין כאן הפתעה, אלא איכות מעולה, ריח עמוק של עור איכותי וחזרה לאותו מועדון גברים שאנו מכירים ואוהבים. ראוי לציין מערכת שמע של "הרמן קרדון" ומקרר (אמיתי!) במסעד המרפקים שבין המושבים הקדמיים. הכניסה הראשונה לקאיין ו-"וואהו". הפאנלים השונים ניצבים בכל זווית בין אופקית ל-אנכית, כולל. אתה מוקף מיתוג מכל עבר כבתא טייס של כלי חלל עתידי. זה מיד זרק אותי שנים אחורה לילדותי כשהייתי נכנס עם טושים לארגז קרטון גדול ומייצר לי כפתורים רבים על כל לוח – כמו אפולו 13 רק בלי התקלות. רק הפאנל בתקרה לבדו מכיל כעשרה מתגים שונים ויש עוד מסך מגע, מיתוג למערכת המתלים והעברת הכוח, ועוד ועוד כפתורים לרוב. תנוחת הישיבה מאד מכונסת ועטופה, אתה מביט אל העולם דרך שמשות קטנות יחסית ושדה הראיה טוב אבל לא מצויין. מצד שני, האיכות של תא הנוסעים פשוט מהממת וראויה לכל שבח. מהתפרים של העור, דרך מתגי האלומיניום של הזחת המושבים ומגע העור עצמו – הקאיין בהחלט ראוי לכל הסופרלטיבים. ובשתי מילים: מצועצע ואיכותי.
מכאניקה
הריינג' ספורט נשען על שלדת סולם, ארבעה מתלים נפרדים ומערכת של קפיצי אוויר. הוא נהנה משירותיו של מנוע טורבו-דיזל חדש 6V בנפח 3.0 ל' המפיק 245 כ"ס ו-60 קג"מ באמצעות שני מדגשי-טורבו והזרקה ישירה בלחץ סופר-גבוה. הר הקג"מים הזה מתועל דרך תיבת הילוכים אוטומטית עם שישה יחסי העברה, לתיבת העברה שיש בה גם הילוך כוח (ואפילו שימושי ביחס 1:2.93) ומשם דרך דיפרנציאלים ננעלים ומפוקדי מחשב לגלגלים ענקיים עם חישוקים "20 תקניים.
כל זה יניע 2540 ק"ג של ריינג' ספורט ל-100 קמ"ש ב-9.3 שניות ולמהירות מירבית של 193 קמ"ש. לנד רובר המציאה את המשחק מחדש בתחום מערכות העזר וגם הריינג' נהנה מהדור האחרון והמעודכן של הטריין ריספונס המתאים את כל מערכות ההינע לסוג השטח עליו הרכב נע. רגע! האלו! מה שטח? נו טוב. לריינג', בניגוד לרבים מחבריו לסגמנט, יש יכולת שטח טובה מאוד. במקרה שלנו, היכולת מוגבלת רק בשל רגישותם של צמיגי הכביש לפגיעה, אחרת, לא היינו מהססים להטיל בפני הריינג' התכול את המיטב שיש לנגב להציע בידיעה שהוא היה מתגבר על מרבית המכשולים בקלות.
לקאיין שלדה אחודה במבנה קל וקשיח. הדור הזה השיל מעל 200 ק"ג ממשקלו לעומת הקאיין הקודם והוא גדל בכל ממד למעט הגובה. גם לקאיין מתלים נפרדים וקפיצי אוויר ושלא כמו אצל הריינג' (שקיימת רק בגרסת הסופרצ'ארג'ד), לקאיין בולמי-זעזועים אקטיביים המתאימים עצמם לתנאי הדרך וגם למצבים מוגדרים מראש למשל "ספורט". מנוע הדיזל 6V 3.0 ל' של הקאיין (גרסה של מנוע אודי המיוצרת ברישיון) מפיק 240 כ"ס ו-55 קג"מ באמצעות מגדש טורבו יחיד בעל נחיר משתנה והזרקה ישירה. כל הטוב הזה עובר לתיבת הילוכים חדשה בת שמונה (!) יחסי העברה ומשם מתפזרת לגלגלים. פורשה וויתרה על תיבת ההעברה והיחס הקצר שבה – בתפיסה שאף אחד לא באמת צריך Low כשבעל פורשה רוצה לטייל בשטח הוא עושה את זה עם דיפנדר…
יתרון המשקל של הפורשה – 2100 ק"ג – יביאו אותו ל-100 קמ"ש ב-7.8 שניות ולמהירות מירבית של 218 קמ"ש. לפורשה גם פליטת CO2 קטנה יותר 195 גר'/ק"מ מול 243 גר'/ק"מ של הריינג'.
בתנועה
בעיר – כמה צפוי – לכל מכונית יתרונות וחסרונות. הריינג' יהיה שקט ונעים יותר במהירות איטית. בידוד המנוע ופני הכביש טוב יותר ואיכות הנסיעה ראויה לכרכרה מלכותית. תנוחת הישיבה הגבוהה מקנה יתרון ברור בשדה הראיה וחשוב לא פחות – רואים אותך נוהג בריינג'. וגם זה שווה משהו.
הקאיין יהיה זריז יותר ביציאה מהרמזור. הוא גם מגיב יותר לכביש משובש ומספק איכות נסיעה טובה פחות מזו של הריינג'. המצב מתהפך ב-50 קמ"ש. בנקודה זו מתלי הקאיין הנוקשים יותר מתחילים לעבוד ברצינות ומתמודדים טוב יותר עם אותן מהמורות שהריינג' כבר מתקשה להרחיק. זה שלקאיין חישוקי גלגל "19 – ומכאן צמיגים בעלי עובי דופן גדול יותר, עוזר לו כאן מאד.
ואם הקאיין יהיה הזריז יותר מבין השניים בעיר, לריינג' כשר תמרון מדהים, קוטר סיבוב קטן מאד, והוא נותן לנהג מודעות סביבתית הרבה יותר טובה מזו של הקאיין המבוססת חיישני קרבה. לריינג' קלף נוסף באמתחתו, מצב "אקסס" – גישה, של מתלי האוויר אשר מורידים את הגחון נמוך מאוד מעל לאספלט ומאפשרים לרכב הגבוה להשתופף לחניה מקורה נמוכת תקרה.
מחוץ לעיר שתי המכוניות מאד נעימות. ההבדלים ביניהן הם ברמת הניואנסים וכאן יש יתרון קל לריינג' שנותן NVH עדיף על הקאיין – שעדיין זז מדי על מתליו בתגובה לפני הכביש. היכן שהריינג' מרחף, הקאיין זע – כמסרשמיט 262 המטלטל כנפיו ברוחות עזות לפני חציית התעלה לעבר צוקי דובר הלבנים. לתיבת ההילוכים של הריינג' שלושה מצבי פיקוד (רגיל, ספורט וידני) וכל מצב משנה גם את ניהול המנוע, המתלים וההגוי. השינוי והמעבר מכל מצב מורגשים אבל לא דרמטיים. אצל הפורשה המצב שונה. לחיצה על מתג "ספורט" מעירה דרקון רדום, והטיל הגרמני טס לפנים כנקניקיה מלחמניה עם יותר מדי דיז'ון. המתלים האקטיביים של הקאיין הופכים כל כביש מפותל לקטע דירוג, והמכונית דוחפת אותך לנסוע נורא מהר בפיתולים – פורשה או לא? היכן שהריינג' נוטה בזווית גלגול, הקאיין משרטט קשת אחידה ומהירה דרכה. מאד מרשים ומהנה בטירוף. עד שהכביש המפותל הוא גם משובש. הקאיין לא אוהב שיבושים, ויותר מזה לא אוהב אותם תוך-כדי-פניה ואז התחושה מאחרי ההגה מאד לא נעימה. הריינג'? תנו לו באמפ והוא יחייך, נוטה, נשען, מעביר משקל באופן חיובי לצד הנכון וסופג נהדר את הקימוט בכביש.
תאוצות הביניים סיפקו תוצאה מעניינת. בתאוצות מאפס ל-100 קמ"ש הקאיין היה מהיר באופן מוחלט ופתח פער של מכוניות ויותר בכל האצה. היתרון שלו נעלם בתאוצות הביניים בהן היה הריינג' מעט יותר זריז עד 120 קמ"ש.
בכביש הפתוח גילינו יתרון לקאיין בדמות צריכת דלק של כ-11 ק"מ/ל' שעם מיכל בן 85 ליטרים מקנים טווח תיאורטי של כ-900 קילומטרים. הריינג' לא רחוק מאחור עם כ-10 ק"מ/ל'. ובשני המקרים אלו נתונים מאד מרשימים לכלי רכב גדולים ועתירי מאסה.
ואז יש את כל העולם של השטח. הקאיין בא, הציץ ונסוג. הוא מסוגל לנוע בשטח, ויש לו את מרווח הגחון והגבלת ההחלקה כדי לטפל בכל מכשול סביר, אבל התחושה כל-כך לא נעימה שממש לא בא לך להמשיך. הריינג'? תנו לו עוד. מהלך מתלים אדיר, יחס קצר מאד יעיל ומערך ה"טריין ריספונס" הופכים את פניה של מכונית הכביש המפוארת הזו ומשנים אותה לחוקרת ארצות רבת יכולת. והוא סופג את הכל הרבה יותר טוב מהקאיין – בכל זאת מורשת של בוץ זה לא דבר לזלזל בו.
פורשה קאיין
לא ההשוואה הכי רלוונטית אבל לשמוע את החננה הזה מדבר על כמויות ה-CO2 ממש מעמידה!
סיכום
בשורה התחתונה – או בסופו של יום – מה שבא, שתי המכוניות האלו מאד טובות. אפילו מצויינות! כל אחת בדרכה מביאה עימה מטען של יכולת ואיכות המתאימה לסמל המעטר את חרטומן. וכל אחת הגיעה למבחן הזה ולנקודה הזו בזמן ובמרחב בדרך שונה לגמרי. כך שהיחידים להחליט יהיו הרוכשים. אלו שיעדיפו את המראה המזוות ואת יכולת השטח של הריינג' מול אלו שמעדיפים מראה אסרטיבי ויכולת דינאמית נימרצת על הכביש. פער המחיר בגרסאות הבסיס גדול מאד – כ-70,000 שקלים לטובת הפורשה. אולם מעטים המקרים שלקוח בסגמנט הפרימיום+ מסתפק רק בגרסה זו וחבילות האיבזור יוסיפו הרבה מאד למחיר הבסיס. הוסיפו – אולי הורידו בעצם – מדיניות הנחות מאד מקובלת בענף ותקבלו מחירים די דומים לשתי המכוניות הנ"ל. ושוב זה יהיה רק עניין של טעם איזו מן השתיים עדיפה. הלבטים אצל מי להשאיר 600 אלף שקלים ממש יכולים לתסכל…
לעוד מאות מאמרים
שטח.TV
.jpg "rangevcayeen (10)")
.jpg "rangevcayeen (11)")
.jpg "rangevcayeen (12)")
.jpg "rangevcayeen (2)")
.jpg "rangevcayeen (3)")
.jpg "rangevcayeen (4)")
.jpg "rangevcayeen (5)")
.jpg "rangevcayeen (6)")
.jpg "rangevcayeen (7)")
.jpg "rangevcayeen (8)")
.jpg "rangevcayeen (9)")
